החוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), התשי”ט-1959 מחייב הורה לדאוג לצורכי ילדיו הקטינים. כאשר ההורים נפרדים הרי מזונות הילדים משולמים על ידי ההורה האחד להורה השני.
מזונות ילדים בישראל נקבעים ע״פ הדין האישי (הדין של העדה הדתית), ולכן במקרה של הורה יהודי, חל עליו הדין העברי שאומר שהגבר חייב לממן את צורכיהם של ילדיו הקטינים ולדאוג לרווחתם.
על פי הדין העברי מחולקים הילדים ל-3 קבוצות:
1. גיל לידה ועד גיל 6 – חבות מזונות מוחלטת על האב.
2. מגיל 6 עד גיל 15 – האב נושא בתשלום עבור הצרכים ההכרחיים של הילד והאם משתתפת יחד עם האב בתשלום עבור הצרכים שאינם נחשבים הכרחיים (בהנחה שהיא יכולה קודם לכן לפרנס את עצמה).
3. מגיל 15 ואילך – ההוצאות נחשבות “מדין צדקה” ולפיכך האב והאם מתחלקים בהוצאות לפי יחס הכנסותיהם.
בנוסף לדמי המזונות חל על הגבר תשלום דמי מדור.
התשלום עבור מקום המגורים ואחזקתו נחשב לחלק מהצרכים ההכרחיים של הילד, אולם שיעורו נקבע בנפרד מתשלום המזונות והוא מתווסף אליהם. היות שמדובר בצורך הכרחי, נושא בו האב.
חלקו של האב בתשלום המדור נקבע על פי מספר הילדים: בתי המשפט נוהגים לפסוק 30% מעלויות המדור כאשר יש ילד אחד, 40% מעלויות המדור לשני ילדים, ו-50% מעלויות המדור ל-3 ילדים או יותר.

במקרה של הורה שלא חל עליו דין אישי, בתי המשפט יפסקו על פי החוק האזרחי.

מהפכת המזונות- בע”מ 919/15
על פי הדין היהודי שמחייב את האבא במזונות הילדים באופן אבסולוטי, (וגם אם הילדים נמצאים מחצית מהזמן אצלו, וגם אם אין פערי שכר בין הצדדים) גרמו לאבות רבים להיכנס למצוקה כלכלית קשה, ולעיתים אף לוותר על החזקה משותפת של הקטינים ועל חלוקת זמני שהות שווים.
לפיכך בשנת 2017 בית המשפט העליון הוציא תחת ידו פסיקה מהפכנית שאמרה שיש לבחון הכנסות הצדדים, לצד זמני השהות ולפסוק מזונות על פי נוסחה זו. דבר זה גרם לשוויונית בין הצדדים, לשוויוניות במשקי הבית של הצדדים, ולא נוצר בית עני של אבא מול בית עשיר של אמא היות והגבר שילם מזונות על פי חלוקה זו, ובמקרים רבים 0 מזונות, כאשר כל צד משלם עבור מחציות צרכי הקטינים (חינוך, בריאות).יש להדגיש שהלכה זו מיושמת רק החל מגיל 6. יש עוד לציין שהלכה זו מחייבת בתי משפט אזרחיים, אולם בתי דין רבניים לא תמיד פוסקים לפי הלכה זו.

הלכת ורד
פסק דין שיצא הרבה לפני בע”מ 919/15, שאומר שבמקרים שהצדדים חולקים בזמני שהות שוויוניים יש להפחית מתשלומי המזונות של הקטינים (וגם מתחת לגיל 6). הלכה זו לא מחייבת וכל בית משפט פוסק כראות עינו.

מתוך כך, במקרים של גירושין ופרידה, על אחד ההורים לשלם להורה שהילדים בהחזקתו, מזונות ילדים. בע”מ 919/15 גרם במקרים בהם כמעט אין פערים בגובה ההכנסה ואחריות הורית משותפת לרבות זמני שהות שווים, לחלוקת המזונות באופן שוויוני בין ההורים.
לפיכך, גובה המזונות נקבע ע״פ מספר פרמטרים, כגון גילאי הילדים וצרכיהם, חלוקת זמני השהות, גובה השכר של ההורים ועוד.

עם זאת, כאשר מדובר בקטינים מתחת לגיל 6 תשלום המזונות מוטל כחובה אבסולוטית על האב (תוך כאמור שימת לב “להלכת ורד” שם בתי המשפט יתחשבו בהכנסות הצדדים וזמני שהות נרחבים ויפחיתו מתשלום מזונות) .

למרות בע”מ 919/15, חשוב לדעת שהחוק והפסיקה מאפשרים לשופטים לבחון כל מקרה לגופו בהתאם לנסיבות והדבר משאיר בידיהם את ההחלטה הסופית על גובה התשלום, בהתאם לשיקול דעתם תוך הצמדות לבע”מ 919/15.

לאמור, בתי הדין הרבניים אינם מחויבים לפסוק על פי בע”מ 919/15, ויחליטו על פי הבנתם האם להחיל פסיקה זו.
בעבר לבתי הדין לא הייתה סמכות לדון במזונות קטינים, אלא אם הצדדים הסכימו לכך (הלכת שרגא), אולם פסיקה חדשה שניתנה לאחרונה בבית הדין הגדול, מאפשרת ונותנת סמכות לבית הדין הרבני האזורי לדון גם במזונות קטינים ושלא בהסכמת שני הצדדים.

לציין, שבשלב ראשון נקבעים דמי מזונות זמניים. הקביעה מתבססת על כתבי הטענות, ובדרך כלל ללא קיום דיון משפטי, וזאת על מנת לייעל את ההליכים ולקבל סעד זמני ולא להשאיר את הקטינים ללא דמי מחיה.